בבית שלי, כשהייתי ילדה, על שולחן עגול קטן עם פיתוחים ומפה רקומה, היה קומקום עם צמח. על הקומקום היו מצוירים ברישומי צבעי מים, בצורה קצת מרושלת, גבעולים ופרחים, שעות הסתכלתי על זה, הייתי מוקסמת. פרחים, ומראות אסטטיים משכו אותי בקלות, הייתי יכולה שעות לשבת ולהסתכל על משהו יפה, זה היה בשבילי חגיגה, הייתי נרגעת מול יופי.
איך שהייתי חוזרת מהגן, כמו אחוזת דיבוק הייתי מתיישבת עם מכחול ומציירת, אהבתי את המשחק של המים בצבעים. את השינויים, ציירתי רקפות, חיטה, ורדים, בראתי לי עולם ורוד. המורה שלי לאומנות בכיתה א' לא אהבה את הסיגנון שלי, היא הייה מציירת לנו ציורים מדוייקים על הלוח, מה שלא צוייר טוב, נמחק מהמחברת שלנו.הפסקתי לצייר. יום אחד בתיכון, מצאתי את עצמי כלואה בבית עם צבע מגוון (הצבעים שמגוונים איתם צבעי לקרות), התחלתי למרוח אותו על קרש שהיה לי, ליצור גוונים, למרוח, היער הצטייר מעצמו, שחור, ירוק, כתום, וחום, יומיים לא יצאתי מהבית, לא אכלתי, לא ישנתי, הרגשתי שהצבע מדבר אלי, כמו התגלות. זה היה חוויה חזקה מאוד. מאז מידי פעם ציירתי, תקופות שיותר, ותקופות שפחות. אבל לעולם לא האמנתי שאתפרנס מזה. ממש למכור ציורים? מוצרים שהכנתי? זה הרגיש לי בלתי אפשרי. במהלך השנים למדתי ולימדתי קרמיקה, ואחר כך פיסול באדמה, התמסרתי לחושניות של החומר, לנוחכות שהוא דורש, ודי זנחתי את הציור. לפני בערך שש שנים הייתי אצל חברה וראיתי שיש לה אריחים יפים במטבח, זה היה נראה עבודת יד. שאלתי אותה והיא סיפרה שהיא הכינה אותם בזמן שבנו להם את הבית. התלהבתי, התחלתי לצייר על אריחים באנגובים, צבעי קרמיקה, לבית החדש שלנו, לא היה אף אחד כזה באופק אבל זאת הייתה הדרך שלי להציב יתד. כל מי שראה את האריחים התלהב, הרבה ביקשו לקנות, אבל אני עדיין החזקתי חזק בהחלטה לא למכור עבודות שלי. לפני שלוש שנים, זכיתי לשלב את האריחים בבית שקנינו, לראות חלום רוחני הופך למשהו כל כך גשמי כמו בית, זה דבר מרגש מאוד, זוכרת את עצמי מסדרת לקבלן את האריחים בצורה שרציתי, ולא מאמינה שזה קורה…
אחרי זה כבר לא יכולתי להתעלם מהבקשות, כל האנשים שראו את האריחים באמבטיה, התפעלו, לא היה אחד שנשאר אדיש. התחלתי לצייר על אריחים, גם עבור אנשים אחרים. להתנסות ממש בקטנה במכירה. הציור עם אנגובים הוא מן לא נודע שכזה, אי אפשר לדעת מה מהגוונים ישרוד בשריפה ואיך זה יראה, וכך מצאתי את עצמי חוקרת דרכים נוספות, ומגיעה לדאקלים- שזה בעצם הדפסה של ציור שלי על מדבקה שעוברת שריפה גבוה, והופכת לחלק מהכלי. כדי לצייר את המדבקה הייתי צריכה ללמוד ציור עם צבעים בעלי אופי אחר לחלוטין, או יותר נכון, להזכר, רק בימים האחרונים התחלתי להבין שחזרתי לצבעי המים האהובים מילדותי. התהליך של להדפיס את הציורים שלי על כלים היה ארוך, בדומה למציאת הבית, וההתרגשות כשיצאו הכלים הראשונים מהתנור הייתה אותה התרגשות של התגשמות פיסית של חלום בדימיון, הם יצאו כל כך יפים, מעבר לדימיונות שלי. והספיקו לעמוד לפני ראש השנה למכירונת ראשונה, אנטימית ומרגשת. כך למדתי שהכלים שלי נוגעים גם באנשים אחרים.
הכלים שאני יוצרת משלבים את האהבה שלי למים, לקלילות, למשחק, ולזרימה, והאהבה לחומר, לנוחכות, לגשמיות, ולפרקטיות. רוח וחומר, מים ואש. אני נותנת בהם נוחכות לעולם הטבע שסובב אותי. אני מאמינה שהחיבור הזה הוא געגוע של הרבה אנשים. לפעמים אני מרגישה שאני רק מביאה קצת מהבר אליכם הבייתה. כך נולד השם, מתנות מהבר.
Comentários