הסיפור שלי עם אדמה

למרות שמלאכות תמיד נמשכו אלי ואני אליהם כמו מגנט, דווקא אל האדמה, שאני מלמדת, הגעתי לגמרי במקרה. באיזה שהוא שלב החלטתי ללכת ללמוד במגרש של הגדולים.

בחתיכה של עיתון מאתמול מצאתי תואר שהיה נראה תפור עלי, אומנות, חינוך, חברה, וקיימות- שילוב של כל הדברים שאהבתי.

שוב לא אצטרך לבחור בין אהבה שלי למסרגות לאהבה שלי למזמרות… הייתי מאושרת.

קורס אחד "מלאכות עתיקות", משך אותי כמו זבוב למלכודת,

המורה, אישה עדינה וקומפקטית, בגודל שלי, מסבירה על חומרים שאפשר להימרח איתם- זה היה בשבילי. רק תתנו לי להמרח עם החומר המופלא הזה שאפשר ליצור איתו מה שרוצים.

עולם חדש נפרס לפני, קווים עגולים בבתים, במדפים, בכלים, גימורים רכים, הייתי מרותקת.

זה הרגיש כמו בינגו, אדמה ושאריות, שמהם אפשר ליצור כמעט כל מה שאני רוצה.

מלאכה, ואם זאת כל כך גמישה, וכל כך הרבה אפשרויות, מהתמרחות לשם ההתמרחות ועד גימורים כל כך חלקים ומדוייקים, קסם. יצאתי תמיד מרוחה כולי באדמה.

רק באמצע השנה הבנתי שזה קורס פיסול באדמה, מלאכות אחרות? לא, זה נכתב ככה רק מטעמי נוחות. חייבת להודות שהתאכזבתי, מאוד רציתי ללמוד גם דברים נוספים, ליבוד, קליעה.

ובכל זאת משהו באדמה משך אותי אליו. לא דרך הראש או הלב אלא דרך הידיים, עוד יצירה, ועוד ניסיון, ועוד אחד. הגוף דיבר, דרך כל החלקה והחלקה, דרך הגאווה להמציא משהו חדש, דרך השבירות והתיקונים. לאט לאט הבנתי שיש לי בידיים חומר מופלא, כזה שתמיד תמיד אפשר להמשיך, לתקן, לשנות, כזה שאפשר לעבוד בו בהרבה רמות החל מביצבוץ, וכלה ברמות אדירות של החלקה ודיוק, חומר קהילתי, איזה דבר מרגש ומרפא זה בעולם כמו היום?

בסוף הקורס הזה לקחתי עוד קורס ועוד קורס והייתי גם אסיסטנטית בקורסים אחרים אצל המורה שלי, דפנה ילון. הקורסים היו לי כמו אוויר לנשימה בים החומר העיוני. רגעים נדירים שבהם הגוף מדבר והראש שקט, שלווה.

אז ככה, לגמרי במקרה, התמסרתי למלאכה אחת ולמדתי אותה לעומק, מצאתי את עצמי מקיימת איתה יחסים לתווך ארוך. לא התאהבות, אהבה.

היום זה המלאכה העיקרית שאני מלמדת. אני חושבת שיש בה מתנות מדהימות שאין לאף חומר גמיש אחר.

אפשר ליצור מהאדמה כמעט כל דבר והיא סלחנית לתיקונים ושינויים, דבר שכל כך מבורך וחסר ביום יום שלנו.