מי אני

מאומנות לא מתפרנסים, לא זוכרת מי בדיוק אמר לי את זה פעם, אבל הגוף שלי זוכר. ולכן גם אחרי שעשיתי תואר באומנות חברה חינוך וקיימות- תואר ששילב את המפגשים בין הנושאים השונים, המשכתי לעבוד בכל מיני מקומות, בעיקר בחינוך. אומרת לעצמי שאומנות זה פינוק, מותרות, לא משהו שבאמת אנשים זקוקים לו. גם כשניסיתי להעביר סדנאות וחוגים בפיסול מאדמה (שלמדתי בתואר), זה לא כל כך הצליח, היה בי חלק שלא האמין. אבל היה איזה שהוא חלק שלא השלים. החלק הזה שדיבר עם ציפורים הלך ונכלא. לא רדום, לא מת, כלוא וזועק.
הנס הפרטי שלי היה הקורונה. רגע של עצירה. בוואקום הזה שנוצר פתאום, בתוך החמישה
קילומטר, צפוף בבית עם הילדים, משהו נפתח בי. היה לי מרחב. עוד לפני שהבנתי מה קורה כבר הידיים שלי חזרו ליצור, והלב לפעום, זה היה מרגש מאוד. הסתובבתי מוארת. קצת נייר ואדמה, קצת בלוטים וקליפות תירס, הספיקו לי. היה לי הכל, זה היה חזק ממילים.
שוב הרגשתי מבורכת, בשפע שהיידיים שלי יכולות ליצור.
במבט אחד ימינה ושמאלה, הספיק לי כדי להבין שלא לכולם יש את זה, שיש עכשיו אנשים שיושבים בבית ומרגישים בעונש, ככה הבנתי שזה לא רגיל מה שיש לי, שיש לי מתנה לתת לאחרים: האפשרות להתמלא בנביעה של יצירה מתוך מה שיש, ליצור יש מאין.
התחלתי לכתוב הדרכות ליצירות שאפשר לעשות בבית, בלי לקנות חומרים, פשוט ממה שיש סביבנו, ואנשים התחילו לכתוב ולהתייעץ. שבתי את האוצרות שלי, והתחלתי להשתמש בהם. הדרך להתמסר למי שאני ולמה שאני מביאה לעולם עוד הייתה ארוכה, הייתי צריכה לעבור בכל הקולות שמנעו את זה ממני קודם, אבל שם התחילה הדרך שלי, לקבל את המתנה שיש לי, לא להלחם בה, ולהסכים גם להעביר אותה הלאה. בהתחלה דרך הקורסים והסדנאות, ואחר כך גם דרך כלים ומוצרים שאני מאיירת ויוצרת בידיי. להסכים למכור מוצרים מעשי ידיי הייתה עוד כיברת דרך במסע שלי.